מנהיגות ומצוינות ניהולית - ביצוע מיטבי למרות מגבלות משאבים ואילוצים

בעיה נפוצה שאנו שומעים ממנהלים, מפקדים ובעלי תפקידים, היא המציאות בה הם נדרשים להשיג מטרות ויעדים תוך הקפדה על עמידה באיכות נדרשת וזאת כשהם מצויים תחת אילוצים, מורכבות ומגבלות.

מגבלות תקציב, כוח אדם, תרבות ארגונית בולמת, חקיקה, לחץ חברתי, תנאי שוק, דדליין קרוב וכן הלאה.

מה הן השגיאות הנפוצות, הטבועות בדפוסי ההתנהגות של מנהלים, בהתמודדותם עם הדרישות למצוינות ניהולית?

מצוינות ניהולית ניתנת להגדרה כ: השגת המטרות ועמידה ביעדים, תוך עמידה באיכות נדרשת.

ישנם 3 מושגים שונים שאנו נוטים לבלבל ביניהם. הן בתפיסה המנטלית והן בדפוסי התגובה ההתנהגותיים כלפיהם. המושגים הם: מגבלות, חסמים, משוכות.

משוכות – נדרש להתמודד עימם בהצלחה. אם נברח או נתעלם מהן, לא נוכל להגיע אל היעד הנכסף. בדיוק כמו רץ המשוכות, עלינו לעבור אותן בדרך למטרה.

חסמים – דברים מעכבים, מפריעים, מפחיתים. ככל שנצליח למוסס, לפרק, לנטרל אותם, כך תגדל הצלחתנו, ונשיג יעילות גבוהה יותר ביחס בין האנרגיה והמאמצים שאנו משקיעים לבין ההישגים. דוגמא מוכרת: "לתת פול גז בניוטרל" או 'דאגות', שהן כמו לרכב על סוס נדנדה, אתה מוציא אנרגיה רבה, אבל לא מגיע לשום מקום.

מגבלות – הן דבר שחייבים לקחת בחשבון בתכנון המסלול, לוחות הזמנים וכו'. זהו דבר שאינו נתון לשינוי על ידינו ועלינו לחיות עימם, לקבל אותם.

שני דפוסי התנהגות שגויים המחבלים במצוינות ניהולית:

כשאנו מתייחסים למגבלות, העניין המרכזי הוא כיצד להיות יצירתי, בעל תושייה, נחוש וכו' בכדי להשיג את היעדים הנדרשים, באיכות הנדרשת, על אף קיומם של המגבלות.

נאמר זאת שוב: על אף המגבלות!

כשאנו נמצאים בין ה'קירות' הדמיוניים של המגבלות בהן אנו נתונים, שתי המלכודות העיקריות הן:

סוג הכשל הראשון – אלו מאתנו החיים את החזון, אבל לא ככוח מניע, אלא ככוח מחליש. הם רוצים להיות בחזון ולא לעשות את הדרך האמיתית להגשים אותו. ולכן, נשמע אותם אומרים: – "אם רק התנאים היו יותר טובים..", "אם זה רק היה בזמן אחר…", "אם רק היו נותנים לי יותר תקציב…" וכו'.  
זה מצב בו אנחנו חיים כביכול את החזון ואת האידאל של המצוינות, אבל השימוש ב 'אם רק…' מככב אצלנו כתירוץ מדוע 'זמנית' זה בלתי אפשרי עבורנו לפעול מתוך מצוינות.
כאן יש לכאורה חשיבה חיובית ואפילו אנרגיה חיובית, אבל כזו שנשארת כרעיון כללי, כתחושה כיפית בכללי, ואין תרגום לעשייה פורצת דרך.

סוג הכשל השני – הוא בעל דפוס שונה לחלוטין. הוא תופס את עצמו כ 'ריאליסטי', אבל הוא אינו כזה באמת. הוא רואה את המגבלות כמו חומה בלתי עבירה מאיימת ובולמת את הכל. כאן ישנה נטייה לצבוע הכל בשחור. יאמרו ביטויים כגון: "אין מצב! ברור שזה בלתי אפשרי!", "חברים, אני מכיר את הארגון שלנו, זה בחיים לא יקרה!", "אל תתאמץ, חבל על האנרגיות שלך!" וכן הלאה.
גישה זו מובילה תפיסה של הנמכת ציפיות. לרוב, נמוך משמעותית מתחת לסף שבאמת מוגבל ע"י הנסיבות, אם בכלל קיימת הגבלה. כיוון שלא פעם היא מגבלה מדומה לחלוטין. יש כאן דפוס חשיבתי של "אם אני לא יכול להשיג 8/10 אז לא שווה להתאמץ, עדיף להסתפק בהרבה פחות, שיוצא גם ככה בלי מאמץ…"

מצב זה מוריד אנרגיות לכל מי שסביב, ולרוב אף מתעצם ע"י 'האמונה המוכיחה את עצמה'. ביטויים כמו: "אמרתי לך שזה לא יצליח". והרי ברור שזה לא הצליח, כי השקענו כל מה שאפשרי לגרום לכך שזה יכשל.

 

אם כן – מהן התפיסות הנדרשות, דרכי הפעולה הנכונים ודפוסי ההתנהגות שיש לאמץ על מנת לפעול מתוך מצוינות ניהולית?

האם נוכל לנסח את כללי הזהב להצלחה?

מה יאפשר כיוונים חדשים, יצירתיות בפתרונות, אנרגיה חיובית שהופכת לתושייה ועשייה פורצת דרך?

האם המגבלות הם אכן מגבלות באופן חד משמעי? או שניתן להשתמש בהן גם כחזקות וכנקודות משען למינוף של עוצמות?